<h1>האורה לרש"י סימן נ"ו</h1>
<h2>דף כא:</h2>
וכד קרי סדרא קרי שבעה גברי, ומברכי כלהון לפניהם ולאחריהם גזירה משום הנכנסין והיוצאין.
והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין, וגם אין משיירים בפרשה פחות משלשה פסוקים.
<h2>דף כג.</h2>
והכל עולה למנין שבעה אפילו קטן ואפילו עבד. והמפטיר עולה למנין שבעה היכא דלא אפסיק בקדיש, ואי אפסיק בקדיש אינו עולה.
משכימין לבתי כנסיות לדברי שירות ולפסוקי דזמרה, ולהאריך בהם כפי הצורך, כדי לקרות קריאת שמע בעונתה, ומתפלל תפילה בעונתה, ויורד שליח צבור לפני התיבה וענו קדישתא, ומשלים תפילת יוצר וברכת כהנים, ומפטירין בקדיש עד עושה שלום, ויושבין הציבור כולן ומסדרין את הפרשה דענינא דיומא, שנים מקרא ואחד תרגום, ואית נמי דמפסיקין בקדיש, ואית בעי למיעסק בתנויי, ואית נמי מוציאין ספר תורה לאלתר ממקומו ועומדין מפניו וקורין ומתרגמין ומפטירין ומשלימין תפילת מוסף. [אמר מורי כך שמעתי שנוהגין בבתי כנסיות של חכמי הדור, בשבת אין מוציאין אלא ספר תורה אחת, וקורין שבעה ומקדש לאלתר, והמפטיר קורא בו ג' פסוקים מפני כבוד התורה, ואחר כך גוללו, וכשמוציאין שני ספרי תורה, אין מקדשין עד שמסיים לקרות בשני, וכן הדין נותן בשבת דחד סיפרא, דכיון דאמרי רבנן אין המפטיר קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה. למה לקדושי בתריה פרשה בפני עצמה, שכבר סיים השביעי את הסדר, אבל היכא דמפקין תרי סיפרא תורה המפטיר קורא בפני עצמו בחד מינייהו, נמצא פרשת של חובת ציבור הוא לקדושי בתריה, ובקדיש אחד פוטר את שתיהן, והכין הלכתא].
והמפטיר לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, ואי סליק ענינא בבציר מעשרים ואחד פסוקים. כגון עולותיכם [ספו] [ירמיה ז' כ"א] לא איכפת לן.
<h2>דף לב.</h2>
והלכתא פותח ורואה בספר תורה מקום שיש לו לקרות ומברך.
ומצוה לקרות כל אחד ואחד. ואם לא ידע העולה לקרות בדקדוק, על החזן לסייעו בלחש, ואי נמי אם העולה לא גמיר, לימא ליה החזן בלחש כל תיבה ותיבה, והקורא יקרא בקול רם, כי היכי דלשמעו ציבורא, ובהכי נפיק ידי חובתיה, ומצוה נמי לתרגומי לכולהו.
